סיפורים וטרינריים - הרהורים ומחשבות ביום בחירות 

הירהורים ומחשבות ביום בחירות

בימינו אלה אנו עדים לתופעה לפיה המערכות הציבוריות לא עומדות בנטל המשימות שהן אמורות לנפק לציבור. בצבא, במשטרה, במערכות המס, בשירותים לאזרח, במערכת הרווחה והתעסוקה ועוד.

אולם דומה כי התחום המתסכל ביותר את הציבור הינו נושא מערכת החינוך וההוראה.

אנו בנים לעם שחרת על לוח ליבו במשך אלפי שנים את נושא החינוך והלמידה, ואבותינו נהגו בכבוד רב ובדרך ארץ במי שאיווה לו את ההוראה כמקצוע.

עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת, מקצוע ההוראה היה בעצם שליחות, ומעמדה הציבורי היה במישור דומה עם הרפואה, עריכת הדין, הלמדנות האקדמית , ההנדסה ודומיהן.

זכור לי כילד הכבוד הרב, עד כדי הערצה שרכשנו למנהל בית הספר היסודי בו למדתי, כיצד בעוברו במסדרון בזמן ההפסקה הושלך הס בין כותלי בית הספר, וכאשר הוא נאסף אל אבותיו, נדמה היה כי כל אוכלוסיית העיר ליוותה אותו בדרכו האחרונה.

מאמרים רבים נכתבו על הסיבות שהביאו את ההוראה והחינוך למצבן הנוכחי, מתנאי השכר הירודים של המורים, השחיקה הרבה, המחסור בחינוך מהבית, ועוד סיבות שכבר עייפנו מלפרטן.

אני סבור כי הגיע הזמן לשלב בין עובדי ההוראה אנשים מתחומי דעת שונים, אשר ילמדו את בני הנוער, בבתי הספר היסודיים והתיכוניים.

לפני שנים מספר קראתי כתבה בעיתון על טייס במילואים שהחליט לעשות מעשה, והחל ללמד בחטיבת ביניים בבית שמש , כמדומני.
לצערי, אינני זוכר את שמו של האיש, אולם הייתי שמח ללחוץ את ידו.

בבלי דעת הוא שינה את חיי במעט, ונתן לי כיוון חשיבה מחודש.

תמצית דבריו באותו מאמר הייתה שאין די ב"קיטורים" על המצב, ויש לקחת יוזמה באופן אישי ולנסות לשפר במשהו את איכות החיים בישראל בכלל, ואת רמת ההוראה בפרט.


אין לי ספק היום כי בכדי לקדם את החינוך וההוראה בישראל, יש לדאוג לכך שאנשי מקצוע בתחומים שונים ינחילו מידיעותיהם לדור הצעיר.

אני מאמין כי את המסלול של רכישת תעודת הוראה ורישיון הוראה, יכולים לבצע אקדמאים מתחומים שונים ומגוונים, רופאים, וטרינרים, מהנדסים, עורכי דין, כלכלנים, עיתונאים וכד', לא כשיעורים ספוראדיים במסגרת התנדבות הורים לפי בקשת המורה, אלא ממש כחלק מצוות ההוראה ועם תגמול בהתאם.

יש היום בישראל כמה אלפי אקדמאים מתחומי דעת שונים, ומדי שנה נוספים עשרות אלפים חדשים. זהו פלח אוכלוסייה ייחודי, מחונך היטב, אשר לא תמיד מוצא אפשרות לעבוד במשרה מלאה בתחומים בהם השתלם.

אם קולגות אלו יעסקו במקביל לעבודתם במקצוע , גם בהוראה, הרי שמדינת ישראל תצא נשכרת בכל דרך שנסתכל על זה, הן בתחום שיפור התעסוקה, והן בשיפור איכות ההוראה.

אני מניח כי המצב דומה גם במקצועות אחרים, ואם נשכיל לפנות לבוגרים הצעירים בתחומים האקדמיים של רפואה, עריכת דין, הנדסה,מדעי החברה והרוח, הדבר יביא בהכרח להעלאת קרנה של ההוראה בישראל, ולשיפור מעמדו של מי שבוחר בהוראה כמקצוע וכדרך חיים.








הרופאים הוטרינריים במדינת ישראל, והסטודנטים הישראלים לוטרינריה בארץ ובעולם, אינם חיים בבועה נפרדת, אלא הם חלק מן הציבור הרואה את עצמו עמוד השדרה של מדינת ישראל.

ציבור זה חי בתחושה כי ארצנו מידרדרת בכל התחומים:
נדמה כי הגענו לשיאים עולמיים בכל הפראמטרים השליליים - בתאונות דרכים, בפשיעת מבוגרים, בסמים שיכרות וסכינאות נוער, באלימות בתוך המשפחה, בתביעות משפטיות ובתיקי הוצאה לפועל, בשיקים חוזרים, בתפוסת בתי חולים ומרפאות, במוסר עבודה ירוד, בגניבות רכב, בפריצות ועבירות רכוש, בחולים כרוניים וסופניים ללא סיעוד ותרופות, במחטטים בפחי אשפה ומקבלי קצבאות, בהתעללות ונטישה של בעלי חיים, ברמת חינוך ירודה ובמספר הזכאים לתעודת בגרות.

אנו שואפים להיות המתוקנת שבאומות, אולם להוותנו אנו חווים גסות וחוצפה וזלזול, בתור לאוטובוס, בבנק, לעיתים במרפאה הוטרינרית, בכביש וברחוב, לכלוך ואשפה בכל פינה, ים מזוהם ונחלים מובילי ביוב, אויר רווי רעלים, בירוקרטיה ארורה ומתישה בכל משרד...

כמו כן אנו שמים לב לפער הולך וגדל בין עשירים ועניים, תהום בין שמאל וימין, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים..

נדמה כי בכל מוסדות השלטון, מהנשיא (הקודם) ומטה פשה הרקב והסחי, לאן שלא נביט, קברניטי המדינה נדמה לבושתנו כי הם בדרך לעוד וועדת חקירה או ממנה..

אנו חשים לעיתים כי אפשר והחזון הציוני, עליו עמלו סבינו והורינו, של הקמת בית בטוח ליהודים בארץ ישראל, עלול לקרוס ממש למול עיננו.

ומה "בסך הכל" אנו רוצים: לגור בבטחה במעוננו, לחיות על פי אמונתנו, לתת לילדינו את החינוך הטוב ביותר, לאפשר להורינו זקנה מכובדת, לחיות באיכות חיים וסביבה, תוחלת חיים ארוכה ובריאות תקינה, ושלום על ישראל!

התחושה משותפת לכולנו ורבים אחרים, גם אם לא תמיד היא מתבססת על עובדות נכוחות, כי מדינתנו היגיעה היום למצב בו אף אחת ממטרות בסיסיות אלה אינה מתממשת.

ובכן מה לעשות?

האם, כמאמרו של יוסי ביילין, הגיע הזמן לארוז את המזוודות? האם נאחז שוב במקל הנדודים ונצא לתור אחר ארץ מסבירת פנים יותר על פני הגלובוס? האם באמת אין טעם לחזור עם הדיפלומה מחו"ל, ועדיף למצוא פרנסה באירופה, אמריקה או אוסטרליה וניו זילנד?

אני מאמין כי התשובה חייבת להיות לאו רבתי!

אני מאמין כי יש להפסיק את הזליגה הבלתי נסבלת של אנשים צעירים ומבריקים לארצות שמעבר לים, ולאוניברסיטאות ומכוני המחקר שבחו"ל.

אנו זקוקים כאן נואשות ממש לחבר'ה צעירים משכילים ורחבי אופקים אשר יהיו לא רק אקדמאיםם מוצלחים ומקצוענים אלא שידעו גם להיות "מענטש", להיות בני אדם ולדעת לתת כבוד בכדי לקבל את הכבוד המגיע להם.

לדעת לכבד בני אדם באשר הם, לכבד את החריג , לכבד את השונה , לכבד את האומלל, לכבד בעלי חיים ולכבד את עצמנו כבני אדם וכבעלי מקצוע.

אני תקווה שאנחנו ואתם, בעתידכם המקצועי והאישי, תדעו לכבד את הזולת, לתת שרות נאות ומקצועי, לשים את האדם , כל אדם, במרכז, להקפיד על צער בעלי חיים, ולדעת להקשיב , ללמוד ולהשכיל מכל אחד , גם אם לכאורה הוא פחות "משכיל" מאתנו.

אני מאמין כי כאשר ניתן את המיטב בתחום עיסוקנו ובד' אמותינו בתחום הצר של העיסוק בו בחרנו, אנו גם תורמים בדרכנו הצנועה לשיפור איכות חיינו כאן.